<h1>פסקי הרי"ד — נדה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[נדה מ"ד ע"א] תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה. מנהני מילי, דת"ר איש כי יהיה זב, מה ת"ל איש איש, לרבות תינוק בן יום אחד שמיטמא בזיבה, דברי ר' יהודה. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר והזב את זובו לזכר ולנקבה, לזכר כל שהוא בין קטן בין גדול, ונקבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה, אם כן מה ת"ל איש איש, דיברה תורה כלשון בני אדם. ומיטמא בנגעים, דכתיב (ויקרא י"ג) אדם כי יהיה בעור בשרו, ואדם משמע ואפי' קטן, דכתיב (במדבר ל"א) ונפש אדם מן הנשים, ובקטנות משתעי קרא. ומיטמא בטומאת מת, דכתיב (שם י"ט) ועל הנפשות אשר היו שם. וזוקק לייבום, שנא' (דברים כ"ה) כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להן ישיבה אחת בעולם, אבל אם נולד לאחר מיתת אחיו אינו זוקק. ופוטר מן הייבום, דכתיב (שם) ובן אין לו והא אית ליה, אבל אם הניח אשתו מעוברת אין העובר מתירה לינשא עד שלא יולד. ומאכיל בתרומה, אם היתה בת ישראל שנישאת לכהן, ומת ויש לה בן, אפי' לאחר מיתתו, אוכלת בגינו תרומה, שנאמר (ויקרא כ"ב) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, קרי ביה יאכילו בלחמו. ופוסל מן התרומה. קס"ד כגון בת כהן לישראל ומת, ונולד לה בן ממנו, פוסלה מתרומת בית אביה, דכתיב (שם) וזרע אין לה, והא יש לה. מאי איריא בן אפי' עובר נמי פוסל, דכתיב (שם) ושבה אל בית אביה כנעוריה, פרט למעוברת. אמר רב ששת, הכא במאי עסיקינן בכהן שיש לו שתי נשים, אחת גרושה ואחת שאינה גרושה, ויש לו בנים משאינה גרושה, ויש לו בן אחד מן הגרושה, דפוסל עבדי אביו מלוכל בתרומה, פי' מפני שהוא חלל, ואין עבדי חלל אוכלין בתרומה. ולאפוקי מדר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל, קמ"ל בן יום אחד אין עובר לא. פי' ביבמות בפ' אלמנה (ס"ז ע"ב) אמר ר' יוסי דעובר יש לו זכייה ופוסל.
<h2>דף ז.</h2>
[נדה מ"ד ע"א] ונוחל ומנחיל. ונוחל ממאן, מאביו, ומנחיל למאן, לאחים מן האב. אחין איבעו מיני' לירתו, איבעו מאב לירתו. אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, מאי טעמא דאיהו מיית ברישא, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. איני, והא הוה עובדא ופירכס תלתא פירכוסי, אמר (רב ששת נוחל) מר בר רב אשי מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכסת. ואי קשיא מאי איצריך להאי טעמא למימר דאיהו מיית ברישא, אפי' אם תימצי לומר דאיהי מייתא ברישא, כיון דלא נפק לאויר העולם אין לו זכייה, דהא אוקימנא מתני' לאפוקי מדר' יוסי. תשובה, האי טעמא ודאי לא צריך לתנא דידן, אלא הכי קאמר אפי' ר' יוסי דאמר יש זכייה לעובר, בהא מודה משום דעובר מיית ברישא. אי נמי יש לומר דאפי' לתנא דידן איצטריך האי טעמא, דהיכא אמרי' עובר אין לו זכייה, הני מילי במעי אמו חיה, דאע"ג דכלו לו חדשיו כדמוקמינן למתני' לקמן כילוד דמי, דהא מעורה במעי אמו לא חשבינן ליה כילוד, אבל עובר במעי מתה אי קים לן בגויה דכלו לו חדשיו כדמוקמינן ליה למתני' לקמן כילוד דמי דהא לא מעורה במעי אמו דכיון דמתה כמנח בכדא דמי, והילכך אי לאו דקים לן דאיהו מיית ברישא הוה אמינא דיורש את אמו ומנחיל לאחין מן האב.
<h2>דף ח.</h2>
[נדה נ"ג ע"ב] הרואה יום אחד עשר בין השמשות, ספק יום הוא והוי דם זיבה או ספק לילה הוא והוי תחלת נדה. הרי זו תחלת נידה וסוף נידה. ומקשה תחלת נדה וסוף זיבה היא, אמר רב חסדא הכי קתני, הרואה יום אחד עשר בין השמשות תחלת נדה וסוף זיבה, ויום שביעי ללדתה בין השמשות סוף נדה ותחילת זיבה. פי' אם יום אחד עשר בין השמשות, דלא ידעינן אי תחילת נדה היא או סוף זיבה, ובעל כרחה תשב שבעה דדילמא לילה הוא ותחילת נידה היא, ואם תראה לסוף שבעה יום אחד לא דיי לה בשימור יום אחד, [א]לא נחמיר עליה לומר ראיה ראשונה לאו תחלת נדה היא אלא סוף זיבה והשתא הויא תחלת נדה ותשב שבעה. ואם תראה שלשה, נחמיר עליה לומר ראייה ראשונה תחלת נדה היא והשתא הויא זבה וצריכה נקיים, ולא תשב ארבעה הם. וכן לעולם היא מקולקלת, ותקנתה מפורש בערכין (ערכין ח' ע"א). ואם ראתה יום שביעי לנדתה בין השמשות, הויא ספק סוף נידה ספק תחילת זיבה, שמא יום היה והיא סוף נידה, ובלילי שמיני טובלת ומותרת לבעלה, או שמא לילה היה והיא תחילת זיבה, וטמאה כל יום שמיני וצריכה שימור תשיעי לשמיני, ואם תראה עוד תשיעי ועשירי הוקבעה זבה מספק דדלמא תחילת זיבה היה ויש כאן שמיני תשיעי ועשירי וצריכה לישב ז' נקיים. מיום ארבעים ללידת הזכר ויום שמונים ללידת הנקבה, בין השמשות לכולן, כלומר באיזה מאילו שתראה בין השמשות הואי האי בין השמשות ספק טמא ספק טהור. והרי אילו טועות, ואם תראה ליום שמיני, ספק נידה ספק שומרת (יבם) יום כנגד יום, וכן לעולם, עד שתפסוק כשיעור המפורש לה בערכין. אמר ר' יהושע עד שאתם מתקנין אילו השוטות. ומקשה (נ"ד ע"א) שוטות נינהו, אלא אימא טועות, שלא ידעו מתי ראו, או מבעוד יום או לאחר חשיכה. בואו ותקנו את הפקחות, שיודעות מתי ראו או ביום או בלילה, ואין לה ספק בדבר זה, ואפי' הכי הן צריכות תיקון היאך יותרו לשמש עם בעליהן. כדתניא, הרואה יום אחד טמא ויום אחד טהור, משמשת יום שמיני ולילו וארבעה לילות מתוך שמנה עשר יום. פי' כל ימיה היא רואה יום אחד טמא ויום אחד טהור, וכגון שהיא רואה ביום. משמשת יום שמיני, ליום שראתה בו ראשונה, שהרי טהור הוא שבשביעי לערב טבלה ולא תראה עד יום תשיעי, הילכך משמשת כל (שמישי) [שמיני] הלילה והיום, כלילי שבת ויומו. וגם משמשת לילו, דהיינו לילה הבא אחריו שהוא ליל תשיעי, שהרי לא היתה רואה כל ימיה אלא ביום. וארבעה לילות מתוך שמנה עשר יום, לראייתה הראשונה, שהרי אשה זו לא תהיה זבה לעולם, שאינה רואה ג' ימים רצופין, וכשרואה יום תשיעי תהיה שומרת עשירי ותשמש בליל י"א. וכשרואה בי"א תשמור י"ב ותשמש ביום י"ג, הרי שני לילות. וכשתראה ביום י"ג תשמור יום י"ד ותשמש בלילי ט"ו, הרי שלשה לילות. וכשתראה ביום ט"ו תשמור יום י"ו ותשמש בלילי י"ז, הרי ארבעה לילות מתוך [י"ח]. וכשתראה ביום י"ז תשמור יום י"ח, הרי כלו י"ח שהם ימי הנידות וימי הזיבות, ולא שימשה אלא ארבעה לילות לבד מיום שמיני שלם ולילו הבא אחריו, ומחר כשתראה ביום י"ט היא תחילת נידה, שהרי שלמו י"ח ימים שבין תחילת נידה, וחוזרת למניינה שאמרנו. ואע"פ שהיא משמשת בלילי י"ט שהרי אינה רואה כל ימיה אלא ביום, כיון שאינו בתוך י"ח ימים, לא חשיב ליה. ואם היתה רואה מבערב, אינה משמשת אלא שמיני בלבד. פי' אם כל ימים הטמאים שהיתה רואה בהן, היתה מקדמת לראות מבערב, אינה משמשת אלא שמיני שלם לילה ויום, ולא ליל תשיעי הבא לאחריו, שהיא תראה בו והיא טמאה, וצריכה לשמור יום עשירי, ובלילי י"א לא תטבול, שהרי רואה מבערב, וכן עד סוף י"א שהן י"ח עם ימי הנידות. ובי"ט תהא תחילת נידה, ותחזור למניינה ותשמש בשמיני. וכן לעולם.
